אפוטרופסות משמורת ומה שביניהן (2)

במאמר הקודם עסקנו במונח "אפוטרופסות", הפעם נעסוק במונח "משמורת". כפי שנוכחנו, המונח "אפוטרופסות" נזכר בסעיף 14 ל"חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962" (להלן: החוק) - "ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים".

לעומת זאת המונח "משמורת" לא מוזכר בחוק. בסעיפים 15 ו-24 לחוק הוזכר המונח "החזקה", שם נרדף למה שמכונה "משמורת". החלטה של בית משפט או בית דין רבני, שהקטין יהיה במשמורת האם/האב, מהווה למעשה קביעה היכן יתגורר הקטין, בעוד ה"אפוטרופסות" כהגדרתה בחוק, רובצת על כתפי שני ההורים גם יחד. קרי, ההורה המשמורן וההורה שאיננו משמורן מוגדרים כאפוטרופוסים הטבעיים של הקטין, למט במקרה בו התקבלה החלטה שיפוטית אחרת.

הורה שמשמורת ילדיו הופקדה בידיו, חייב לנהוג במשנה זהירות ולפעול אך ורק למען שלומם וטובתם של הילדים. מוטלת עליו החובה לחנכם לכיבוד ההורה שאינו משמורן ולדאוג לשמירת קשר רציף בין הילדים להורה שאינו משמורן.

לעתים החלטה שיפוטית המקנה לאחד ההורים את המשמורת על הקטינים, תינתן בעקבות בדיקה מעמיקה, מי מההורים ידאג לשימור הקשר עם ההורה שאינו משמורן. אנו מכירים יותר ממקרה אחד בו הועברה המשמורת מהורה אחד למשנהו בעקבות הסתה שנקט ההורה המשמורן כנגד ההורה שאינו משמורן.

כפי שכבר כתבנו, על ההורה המשמורן להבין ולהפנים שמבחינה משפטית יש הבדל מהותי בין "משמורת" ל"אפוטרופסות". משמורת פיזית אינה מקנה אפוטרופסות. לכל טיפול רפואי הסובל דיחוי, החלטה על מקום לימודים, וכל החלטה חשובה אחרת הנוגעת לחיי הקטינים נדרשת הסכמת ההורה שאינו משמורן.

על שני ההורים לזכור תמיד את הכלל הבסיסי: ההורים יישארו תמיד האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים. האחריות ההורית כלפי ילדיהם אינה פוקעת גם כאשר המשמורת מוקנית לאחד ההורים. בני זוג שנשאו יכולים להיתגרש זה מזו וזו מזה, אולם הורים אינם יכולים להתגרש מילדיהם לעולם ועד...

על עוד נקודות מעניינות בנושאי אפוטרופסות ומשמורת, נכתוב בפעמים הבאות.